כאשר מאסטר באנקיי ערך את ריטריט המדיטציה שלו, תלמידים מאיזורים שונים של יפן הגיעו להשתתף. באחד מהמפגשים האלה, נתפס תלמיד גונב. העניין דווח למאסטר, עם הבקשה כי האשם יהיה מגורש מהריטריט. המאסטר התעלם מהמקרה.
מאוחר יותר, התלמיד נתפס במעשה דומה, ושוב המאסטר התעלם מהעניין.
זה הכעיס את התלמידים האחרים והם חתמו על עצומה המבקשת את גירושו של הגנב, ואם זה לא יבוצע, כל השאר יעזבו כאחד.
כאשר המאסטר קרא את העצומה, הוא אסף את כולם. "אתם תלמידים חכמים," הוא אמר להם. "אתם יודעים להבחין בין טוב לרע, אך התלמיד המסכן הזה אינו יודע להבחין בין טוב לרע. מי ילמד אותו, אם לא אני?"
"אתם יכולים ללכת למקום אחר כדי ללמוד, אם אתם רוצים," הוא המשיך, "אך אני הולך להשאירו כאן, גם אם כל השאר יעזבו."
דמעות טהורות ירדו על פניו של התלמיד שגנב. נעלם לו כל הרצון לגנוב שוב.
* כולנו עוברים ילדות אשר מגבשת את אופיינו – טראומות, ערכים, אמונות, וכו' – בצורה ייחודית. לעיתים, אנשים סביבנו, מתוך האופי המגובש שלהם, "עוברים גבול" אישי שלנו ועלינו ללמד אותם גבול זה בצורה מכבדת, ככל הניתן.
